באדיבות " הארץ "


האפרודיזיאק הצפוני: עונות הדבש של פסגת החרמון

הדבש מפרחי החרמון נחשב לדבש הנחשק ביותר בישראל (ולמעורר חשק מיני). גם העובדה שנדרש היתר צבאי כדי לרדות אותו באחד מאזורי הבר האחרונים בארץ לא מרחיקה את הדבוראים הוותיקים

רונית ורד צילום: דן פרץ

במרומי פסגות החרמון קריר, עננים מתאבכים סביב ראשם של ההולכים המועטים ויש אוויר לנשימה גם באמצע אוגוסט, כששאר הארץ בוערת מחום ומרוחות איבה של מלחמה. אל האזור הזה, גבוה מעל אתר הסקי והרכבל העליון, אוסר הצבא כניסת אזרחים, להוציא בודדים: קבוצות מטיילים מודרכות בתיאום מראש ומספר זעום של דבוראים המקבלים מדי שנה היתר לרעות את דבוריהם בחבל הארץ היפה, מרוחק קילומטרים מכל יישוב ואחד האזורים האחרונים בארץ שיד אדם כמעט שלא נגעה בו.

אמלה וראמז ראבח ממג'דל שאמס נמנים עם אותם יחידי סגולה. אל הנקודה הגבוהה ביותר, יותר מ-2,000 מטר מעל גובה פני הים ומול נוף עוצר נשימה של מדרונות הרכס הסלעי מצדו הסורי והלבנוני, לא תמיד מתירים החיילים גם לדבוראים הדרוזים לעלות. הדבורים, מטבע הדברים, אינן מכירות בגבולות המדיניים שעוצבו על ידי סכסוכי בני האדם. "לדבורים לא אכפת", חוזר ואומר ראבח בגאווה לא מוסתרת כשהוא פותח את מכסה אחת הכוורות המוצבות במדרונות הנמוכים יותר. "הדבש שלי מופק מצוף פרחים של הכלך החרמוני אשר גדלים בישראל, בלבנון ובסוריה".


היום דווקא מתרצים החיילים בקלות – בגזרה למודת קרבות העבר שקט עכשיו, גם אם במזרח התיכון שבע הקרבות התלהטו בינתיים גזרות אחרות, וממילא מעפילה קבוצה קטנה של מטיילי החברה להגנת הטבע לרום הכיפה. אמלה וראמז פוסעים במעלה השביל ומצביעים על מיני הצמחים הגדלים בחגורות גובה שונות, רובם ייחודיים לאזור. הם אומרים את שמות הצמחים בערבית ומספרים על השימוש המסורתי שעושים בהם תושבי האזור, מדריך הטיול המאורגן שנקרה בדרך מספק את המקבילה העברית (כרבולת מקרינה, קדד קיפודי וחדעד הלבנון הם רק חלק משמות גדולים ומצחיקים שניתנו למיני פרחים זעירים).

אמלה מלקטת גבעולים וענפים ומאגדת אותם לזר ססגוני של צמחי בר. בתחילת האביב הביא לה אישהּ זר דומה של פרחים ראשונים לעונה ("הוא החזיק מעמד כמעט חודש ומילא את הבית ריח של אביב"); עכשיו היא משחזרת את המחווה במקום האחרון שנותרו בו פרחים גם בעונת הקיץ. דרומה מכאן יבשו וקמלו הפרחים כבר מזמן, בפסגות החרמון הקרירות שורר אביב מאוחר ועדיין אפשר למצוא שיחים דולקים בצבעי אדום, ורוד, צהוב ולבן.


שטחי הבר הנדירים שמעולם לא נשתלו בהם גידולים חקלאיים תעשייתיים; משרע הגבהים והטמפרטורות המאפשר את מתיחת עונת דבש הזלוע על פני זמן ארוך יותר; ומיני הצמחים המיוחדים לאזור הם חלק מהסיבות שהפכו את הדבש המופק בחרמון לאחד ממיני הדבש הנחשקים ביותר בארץ. "שפע הפריחה הצוּפנית (עם צוף) של החרמון שונה מכל מקום אחר בישראל", אומר הדבוראי אפרים אזוב. אזוב, המתגורר עם משפחתו במתת שבגליל המערבי, נמשך לעולמן של דבורי הדבש מגיל צעיר ("השכן שלי בקיבוץ ילדותי, איילון, היה הדבוראי שמואל ניר, היום בן 95 ועדיין פעיל. היה לו אופנוע עם סירה, שאיתו הוא היה טס מכוורת לכוורת, ולהרגיש את הרוח על הפנים ולטפל בדבורים נראה לי כמו ייעוד עילאי. כשלא הצלחתי להירדם במנוחת הצהריים הקיבוצית היו שולחים אותי לעזור לו").



את תחילת דרכו המקצועית בתחום עשה אזוב, יליד 1959, בחרמון. "אחרי השירות הצבאי הצטרפתי כמדריך לבית ספר שדה חרמון. בתקופה שבה איש עוד לא נהג לעלות למעלה כדי לרעות דבורים קניתי נחיל דבורים וכמה כוורות מוזנחות וכל יום הייתי מעביר אותן ממקום למקום בעקבות הפריחה. הייתי מאוהב בחרמון. זה היה בזמן מלחמת לבנון הראשונה, והגבול, לא נעים לומר, היה במרחק 40 קילומטר צפונה - כך ששרר בגזרה שקט מוחלט. אני זוכר את עצמי יוצא לטיולים מטורפים עם אנשי המוצבים, אבל מה ששבה את לבי היה עולם הצומח. יש כאן עשרות מיני צמחים שזה הקצה הדרומי של התפוצה שלהם ואי אפשר למצוא באף מקום אחר בישראל. ברכס הרי הלבנון, שהחרמון הוא חלק ממנו, גדלים צמחים אירנו־טורניים אשר שמם הכלך החרמוני שאופייניים לאזורים צפוניים ומזרחיים יותר, ויודעים לשרוד בתנאים הפיזיים הקשים של גובה".


ראבח, יליד 1966 ("את תאריך יום ההולדת אני קבעתי. פעם לא התייחסו לתאריך המדויק ואמא אמרה 'כשבאו היהודים היית בן 11 חודשים', אז חוגגים בערך"), חולק את האהבה לתוואי הנוף ולפלורה. "אני אוהב את זה, זה כמו לצאת לטיול", אומר מי שפרנסתו העיקרית על מכירת סולר, ומסביר כיצד מסייעת תצורת הכר העגולה שסיגלו לעצמם הצמחים הקוצניים שבפסגה החשופה - כרקוצים בעברית מלבבת ששגורה אולי בפי חמישה מומחים בתחום – להתגוננות מפני הרוחות העזות.

ראמז אחראי על העברת הכוורות ממקום למקום, בעקבות גלי הפריחה ועל מסילות עץ הנגררות מאחורי הרכב, ועל רדיית הדבש. אמלה היא האמונה על הפקתו מחלות הדבש, מלאכה הנעשית בחלל קטן מתחת לעמודי ביתם של בני הזוג במג'דל שאמס. באותו חלל מוכרים בני הזוג שלושה מיני דבש עונתיים ולכל אחד מהם מאפייני טעם וצבע משלו: באביב, כשהשלגים בחרמון טרם הפשירו ועת מתמלאת הארץ ביפי פריחה קצרת ימים, רודים דבש מאזור הבניאס; בתחילת הקיץ, כשהכוורות מועברות למדרונות ההר הגבוה, רודים דבש קיץ ראשון שיש לו ביקוש גדול בזכות דבש הזלוע ( כלך חרמוני ), אחד ממיני הצמחים המקומיים הנחשב לאפרודיזיאק טבעי, מעורר יצר, לגברים ולנשים כאחד; ואחרון חביב, והטעים והמבושם מכולם לטעמי, הוא דבש השנדיב (חרחבינה) – דבש כהה יחסית, כמעט שחור, המופק בשלהי הקיץ מצוף הפריחה הסגולה והמאוחרת של קוצי חרחבינה חרמונית וחרחבינה מגובבת. את הדבש, מעידים בני הזוג, קונים בעיקר לקוחות מהמגזר הערבי והדרוזי ("זה לא זול", אומר ראמז, "800 שקל לקילו, ובמגזר היהודי יש פחות מודעות לדבש טוב וגם רגילים לקנות דבש במחירים גבוהים יותר, גם אם מדובר לפעמים בדבש של דבורים שפוטמו במי סוכר במקום בצוף").


כשהתחלתי היה הרבה יותר קל להיות דבוראי", אומר אזוב כשהוא יושב תחת סוכך גפנו ותאנתו – הלכה למעשה ולא רק כמאמר הקלישאה – בביתו שבמתת. "היום לגדל דבורים זה עסק מסובך. כשהתחלתי, ועדיין הייתי טירון שלא ידע כלום, הייתי פותח את הכוורות כדי לגלות חלות זבות דבש מתוק. היום מדי שנה יש פחת של לפחות 20% מהכוורות, וזה רק הולך ומחמיר.

"באמצע שנות ה-80 הגיע לכאן מזיק שנקרא קרדית ורואה, או קרדית הערפד. זו בעצם אקרית, קרובה של הקרציה, שחיה כטפילה על דבורת הדבש. במקור מגיע המזיק הזה מדרום־מזרח אסיה, שם הגיעו המארח והטפיל לאיזון במשך אלפי שנים. ברגע שבו פלש המזיק, כנראה באמצעות בני אדם, לחלקים אחרים של העולם הגלובלי, הוא הכחיד מיליוני נחילים של דבורי בר ודבורים מבויתות. בניו זילנד ובאוסטרליה הצליחו באופן יחסי לעצור את המגיפה, גם באזור מזרח רוסיה – כנראה בגלל הקרבה לאזור המחיה הטבעי – פיתחו הדבורים המקומיות עמידות, אבל באזורים אחרים, כולל האזור שלנו, מדובר בקטסטרופה. מדברים הרבה על הסיבות המסתוריות להיעלמות הדבורים – אנטנות סלולריות ושאר סממנים של העולם המודרני – ואין ספק שבעידן הנוכחי בתי הגידול המסורתיים של הדבורה מתחלפים בשטחים מיושבים ומעובדים, אבל למי שעוסק בתחום ברור שהמזיק הזה היה אחד הגורמים העיקריים, גם אם הוא היה הקש ששבר את גב הגמל".



להיעלמות שטחי הבר ולפלישת המזיק אפשר להוסיף גם את החקלאות התעשייתית המודרנית – אלוהים יודע שבישראל מעדיפים כמות על פני איכות, וחומרי ההדברה הדרושים להפקתה אינם מיטיבים עם דבורי הדבש; את התהליכים הכלכליים המקשים על יצרנים ארטיזנלים להתפרנס מחקלאות בקנה מידה קטן; ואת תהפוכות האקלים. בשנה חשוכת גשמים, כמו זו למשל, מתמעטת הפריחה וכתוצאה מכך גם הטלת הביצים במכוורות והפקת הדבש.

אפרים אזוב ממשיך להתפרנס מדבש, גם אם היום נזקק הכוורן המודרני להשלים הכנסה על ידי השכרת שירותי האבקה לחקלאים (באופן פרדוקסלי ובעולם של חקלאות מונוקולטורה, המבוססת על גידול אחד ומפרה את האיזון הטבעי, נוטה גלגל החיים להתאזן באופן מלאכותי). בעונת הקיץ הנוכחית לא היו לו מכוורות באזור החרמון ("זה לא פשוט עם המכסות הזעומות, שמטרתן לא להפר את האיזון האקולוגי של שמורת הטבע, ועם האישורים הביטחוניים"), אבל יש לו עדיין דבש חרמון מבושם ונפלא מיולי־אוגוסט של השנה שעברה, לצד קרוב לעשרה מיני דבש זניים אחרים שהופקו ממכוורות שהוצבו באזורים כמו ראש הנקרה, סאסא, שתולה, או כרם בן זמרה. יש דבש אבוקדו ודבש ליצ'י בעל מרקם גבישי; דבש זעתר, שטעמו של עשב התבלין המקומי ניכר בתחושה החריפה המעודנת שהוא מותיר במורד הגרון; והטוב מכולם הוא דבש החרובים, המופק בחודש נובמבר מפרחי עצים עתיקי יומין באזור נחל בצת ונחל דישון.



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.