זלוע מיוצר מכלך חרמוני - אז מהו כלך וכלך חרמוני?


עשבוני רב-שנתי עם מופע כדורי דליל, גובהו 30-50 ס"מ, והוא פורח רק בסתיו לאחר התייבשות העלים שבבסיס הצמח. עלי השושנת שעירים מאוד בשעירות לבנה מחוספסת, גזורים 3-4 פעמים ומסתיימים באונות קיצוניות קצרות משולשות. העלים מוריקים באביב, מתייבשים ונושרים מהגבעול בקיץ. התפרחת מכבד מסועף וחסר עלים, לענפי התפרחות הצדדיים 3-4 דורים של קרניים. לסוככון 8-12 קרנות באורך 7-9 מ"מ, ארוכות מהפרי, ואין לסוככון עלי מעטפת. הכותרת צהובה, הכנית דמוית חרוט שטוח, קצרה בהרבה מעמוד העלי הכפוף. הפרי קטן, אורכו כ-6-7 (13) מ"מ ורוחבו 2.5-3.5 מ"מ. צורת הפרי אליפסה רחבה, ואין הוא רקוע כבשאר מיני הכלך. היות שענפי התפרחות הצדדיים שווים כמעט באורכם לגבעול הראשי, מקבלת התפרחת צורת גלגל. עם הבשלת הזרעים מתקשים ענפי התפרחת, הצמח מתנתק מהקרקע על-ידי רקמת ניתוק מיוחדת והוא נפוץ ברוח כ"צמח גלגל" אופייני. שייך לקבוצה מיוחדת של של מיני כלך שהם צמחי גלגל, בניגוד לשאר מיני הכלך, שגבעוליהם הצדדיים מסתעפים רק בחלק העליון של הגבעול המרכזי.

גדל כיום רק בשתי גלילות: הר הנגב והרי יהודה: בהר הנגב גדלה אוכלוסיה גדולה בנחל-ניצנה עליון, כשני קילומטר דרומית-מערבית לבורות לוץ. אוכלוסיות זעירות נמצאו בעבר בקרבת מישור הרוחות, בבור ניצנה ובמצפה רמון. בדרום הרי יהודה ברכס מעון נמצא הצמח ליד בית-יתיר. בשתי גלילות נכחד הצמח: בעמק יזרעאל נאסף בשנים 1924-1941 בין ג'נין לעפולה. כל מאמצינו לגלותו מחדש בשנות השבעים (שמידע, 1982) העלו חרס. הצמח נתון בפלורה פלשתינה גם מהשרון באדמה כבדה. אצל דנין (2004) נתון הצמח גם מפלשת ומהכרמל.הצמח שכיח למדי בחרמון הישראלי, ונאסף גם בצפון החרמון ובמערבו בעליה מהעיירה רחלה לפסגה. 

עמקי לס בואדיות ועמקים בהר הנגב. אדמת סחף חומה בחגורת הסְפָר הגבוהה של רכס מעון, מעל רום 800 מטר. בחרמון שכיח הצמח ברום 2500-2900 מטר, ונקרא הכלך החרמון, שם הוא גדל במדרונות אבניים טרשיים של גיר או דולומיט קשה, בית-גידול שונה מאוד מזה של הר הנגב וכל שכן מזה של עמק יזרעאל. בחורן גדל בבזלת.

אנדמי ללבנט: גדל בישראל, ובסוריה – בהרי מול-הלבנון, בחורן (משם תואר לראשונה) ובמדבר הסורי. לא נאסף בערבות הגבוהות בירדן, אזור שמופיעים בו רוב צמחי הר הנגב המיוחדים (דק-נוף, צבעוני ססגוני, ברומית רבת-מלענים, פיגמית פור, בן-חרצית גזור וארביס אזון).

על הסוג – ראה כלך דנין. צמחי כלך דו-דורי שגדלו בעבר ליד ג'נין ובשרון מתאפיינים בפרי גדול מאוד (13 מ"מ), עם שלוש צלעות בולטות בגבו, ובתכונה זו הם שונים מהותית מאוכלוסיות הנגב. לכן חשבנו להפריד את אוכלוסיות הנגב ולתאר אותן בתור מין עצמאי נפרד בשם כלך הרמון (שמידע, 1982). החרמון הוא אחד משני המקומות ממנו תאר טיבו את כלך דו-דורי כחדש למדע. לכן חשוב היה להשוות את אוכלוסיות הנגב לאוכלוסיות החרמון. בסתיו שנת 2005 היתה פריחה רבה במורדות החרמון, ומהשוואה בינה לבין אוכלוסיות הנגב ורכס מעון התברר כי הן כמעט אינן שונות. האוכלוסייה המיוחדת הייתה דווקא אוכלוסיית ג'נין, שהוכחדה זה מכבר.

  • הצמח גדל לפנים ב-10 אתרים, ומהם נכחדו 6. כל אתרי עמק יזרעאל והשרון נכחדו בשל פיתוח או ריסוסים. בהר הנגב נכחד האתר ליד בורות הקצינים, ובתוך מצפה-רמון ובמישור הרוחות יש סכנה לקיומו בשל אימוני רכב. נשארו למעשה רק שתי אוכלוסיות גדולות – בנחל ניצנה עליון (ליד הצפלין), וליד בית-יתיר בשדה חרוש.
  • אוכלוסיית נחל ניצנה כוללת מאות פרטים, והיא נצפית כל שנה כפורחת ופורה. אוכלוסיית בית-יתיר שרויה בסכנה הכחדה, באיום של פיתוח.

לערוך סקר שדה למציאת כל אתרי כלך דו-דורי בהר הנגב וברכס מעון. לתחם ולנטר את אוכלוסיית נחל ניצנה ולהכריז על אוכלוסיית בית יתיר כשמורת טבע.

עשב רב שנתי המתפקד כצמח גלגל. גדל בעיקר באדמות עמוקות בסְפָר גבוה ובהרים במדבר. אנדמי ללבנט, ובישראל הוא שריד של צומח הרי הלבנט הגבוהים ומהווה מין פריפריאלי צפוני, הקשור לאוכלוסיות הגדולות בחרמון. נכחד מאדמות כבדות בשרון, בשומרון ובעמק יזרעאל בגלל פיתוח חקלאי, וצפויה לו סכנה בגלל הפרעות והרס בית-הגידול גם בדרום הרי יהודה ובחלק מהאתרים בהר הנגב.

ולסיום מיתוס יווני בנוגע לכלך

יוצר האדם היה פרומתאוס (אשר פירוש שמו: מחשבה תחילה). פרומתאוס היה טיטאן. כאשר נלחם זאוס לביסוס שלטונו מול הטיטאנים, שמע פרומתאוס בעצת אביו והיה היחיד שסייע בידו נגד אחיו שלו ולכן לא נכלא עימם בבטן האדמה. לפרומתאוס היה אח פוחז בשם אפימתאוס (אשר פירוש שמו: מחשבה שלאחר מעשה), שהיו לו רעיונות רבים, אך מעט תבונה לבצעם בצורה נכונה. למעשה, אפימתאוס היה הראשון שניסה ליצור אדם, אך אצבעותיו המגושמות השכילו ליצור רק חיות והוא העניק להן מתנות נפלאות: קונכיות, פרווה ושריונות, שיניים וציפורניים חדות, זריזות, כוח וכושר התרבות והישרדות. פרומתאוס התעניין ביצירת אחיו, וכשראה שכל ניסיונותיו ליצור אדם נכשלו נטל את היוזמה לידיו, בלל עפר במים ובנה את האדם זקוף בצלם האלים. כדי לפצות את האדם על כי נותר עירום וכל המתנות ניתנו כבר לחיות, הלך פרומתאוס לכלב ולקח ממנו נאמנות, מהשועל הביא ערמה ומהנמר עזות. הוא הוסיף מעט מאור הכוכבים, מנה של ערגה לצדק, יופי והרמוניה ואת כל אלה הביא לאדם.  

מכאן ואילך, הוכיח פרומתאוס את אהבתו וחמלתו לגזע האנושי ואף שילם על כך מחיר כבד. תחילה נהנו האלים מן האדם, אשר כיבד אותם, ערך להם טקסים והקריב עולות ומנחות. אולם תביעות האלים לזבחים הביאו את האדם לסף רעב ואז התערב פרומתאוס והציע חלוקה של הזבח. הוא חילק שור ענק לשתי חבילות: באחת שם את העצמות ועטפן בשומן נוצץ, ובשנייה שם את הבשר ועטפו בחלקים פנימיים בלתי אכילים. הוא הזמין את זאוס לבחור וכמובן שזה בחר בחבילה הנוצצת. אך כשפתח אותה הבין כי פרומתאוס העדיף את טובת האדם על פני טובת האלים וכי חלקי הזבח הטובים יישארו כעת לבני האדם. זאוס הזועם החליט להעניש את האדם על התרמית ושלל ממנו את ניצוץ האש. האדם ישב כעת סובל מקור ומרעב והחל לגווע בחוסר ישע. ככל אב רחום וחכם, נחלץ פרומתאוס לעזרת האדם: הוא טיפס אל אחד ההרים וכאשר חלפה מרכבת השמש על פניו, גנב ניצוץ אחד שניתז מגלגליה והחביא אותו בגבעול כלך חלול. רחוק מעיני האלים, שב פרומתאוס בחשאי אל פני האדמה והדליק מחדש את האש במושבות האדם.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.